"הבחירות של נורית," סרטה של יודפת גץ, הוא קודם כל דוגמה מובהקת ומפוארת לתפיסת הזבוב על הקיר, שנולדה באנתרופולוגיה ומשמעותה בקולנוע היא, שהמצלם בסרט תעודה הופך להיות אדם שמתעלמים ממנו, מה שמבטיח אותנטיות גדולה יותר של הסרט.
יודפת לוותה את נורית צור, חיה פוליטית בנשמתה מילדות, כפי שהיא מעידה על עצמה, בשלב בו היא מחליטה לפרוץ ממקומה כעוזרת פרלמנטרית אל "חדר משלה" תרתי משמע - במירוץ לראשות המשמרת הצעירה במפלגת העבודה.
עבור מי שלא מצוי בנבכי המערכת הפוליטית, זוהי הזדמנות לראות איך זה עובד בשטח, בשעות ערב, בסניפים אפרוריים עם תאורה פלואורסנטית מכוערת, שם מתכנסים אנשים צעירים, שבמקום להיות בבית עם ספר או סרט או עם המשפחה, מתכנסים ומתנצחים זה עם זה במיטב הססמאות השחוקות. וזה ממש עושה להם את זה, הבילוי המשונה.
אחר כך מתחילים הדילים ואיתם ההבטחות לתמיכה ובריתות שמופרות מאחורי הגב בשניה האחרונה.
גיבורת הסרט, נורית, יודעת את כל זה. תמימה היא לא. היא מקווה אמנם שהדילים יהיו לטובתה, אבל מאוד מפוכחת לגבי כללי המשחק. מה אומרים, מתי אומרים, למי אומרים, מתי להיות ממלכתי ומתי ישיר ובוטה. וכן, האנשים האלה יודעים להיות ממלכתיים ומגוהצים מול ציבור ובוטים מאוד מאחורי הקלעים. הניגוד מדהים והוא מושג בזכות אותו זבוב על הקיר, אבל יש לשבח גם את שיתוף הפעולה ללא גבולות של גיבורת הסרט, נורית, שאפשרה את התיעוד המוחלט הזה, שבזכותו אנחנו לומדים משהו על עולם המפלגות של הפעילים שצומחים מלמטה, לא הנסיכים שבאים מהצבא או התקשורת וקוטפים מקומות ריאליים בקמפיין של שבועות ספורים.
לעמוד הסרט בפילמדי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה