זהו מתכון לדרמה ועל העקרון הזה עלו כבר כמה במאים ישראלים כמו ג'ולי שלז עם 'באבא לובה' ונילי טל עם 'הנערות מברזיל' ועוד כמה סרטים וכתבות.
המצלמה מלווה את המתבגרים בדרך למפגש עם ההורים או האם בארץ הולדתה של המאומצת. המתח והציפייה שלפני, רגע המפגש ואחריו הקתארזיס ההכרחי, של הדרך חזרה לישראל ותובנות החיים שאיתו.
בכל הסרטים האחרים, מרגשים ככל שיהיו, חוזר כמעט אותו סיפור: האם מסרה את התינוק או התינוקת, כנראה כי לא היו כוח או אמצעים לגדל אותו, כמעט תמיד היא תספר שלקחו את התינוק כנגד רצונה. הילד או הילדה יעמידו פנים שהם מאמינים לזה ואולי ירצו להאמין בזה בתוך תוכם, כי מה יותר מעליב מלדעת שנמסרת לאימוץ פשוט כי הוריך היו חסרי מוטיבציה.
בסופו של דבר, הילדים תמיד מודים כי חייהם האמיתיים נמצאים בישראל עם הוריהם המאמצים וזה בסדר גמור, גם כי ההורים המאמצים אוהבים ומגבים מכל הלב וגם בגלל שזו דרך ההתמודדות הבריאה ביותר ככל הנראה עבור מאומץ, כזו שתאפשר לה או לו להמשיך את חייו עם הידיעה שננטש ולא משנה מה הסיבות לכך.
אבל הסרט לוז (בימוי: יעל קניאל) הולך לכיוון אחר לחלוטין: במקום לצאת למסע לקולומביה בעקבות פתיחת תיק האימוץ ולהפוך את האם הביולוגית לדמות שכולנו אוהבים לשנוא, לוז נשארת בישראל. ליסה, אימה המאמצת מצליחה להיכנס סוף סוף להריון ויולדת כאשר לוז כבר מגיעה לגיל 20.
הי, לזה לא ציפינו, אבל לחיים, בעיקר בסרט תעודה שיש בו מעקב ארוך, יש התנהלות משלהם, הממאנת להיענות לתכתיבי התסריט הקלאסי בו אקדח במערכה הראשונה (פתיחת תיק אימוץ) מחייב יריה במערכה השלישית (נסיעה לקולומביה לפגוש את האם הביולוגית).
לוז כבר בת 20. יש לה חיים משלה וזהותה מגובשת. היא גרה עם חבר שלה ונמצאת בגיל בו תוכל עקרונית להביא ילד משלה לעולם יחד עם אימה. היא גם מרשה לעצמה לבעוט קצת בהוריה המאמצים, עובדה המראה באופן פרדוקסלי שהיא בטוחה בכך שאוהבים אותה ומקומה במשפחה מובטח.
אז איך יכולה תינוקת חמודה וחסרת ישע להזיז משהו לנערה הבוטחת הזו ???
אבל זה קורה. עם צעד קדימה (מסירות ודאגה לאם היולדת) וצעד אחורה (עקיצות קטנות להורים המאמצים) והרבה הרבה חוסר ביטחון שנגלה לאט מתחת לחזות הדעתנית של לוז.
'לוז' הוא סרט אמיץ וכן. המשתתפים בו פתוחים לבמאית וגם היא מצידה, אינה מנסה ליצור חזית של 'הכל בסדר' או לחלופין להציג אותם באור נלעג ולהיבנות על חולשותיהם. רבים מהמסרים בו עדינים, כמו החיפוש של לוז אחרי הביטוי שיתאר את "האשה ההיא", כלומר האמא הביולוגית, או משפטים אגביים, שנאמרים כמעט בהיסח הדעת:
"אף פעם לא היה לי תינוק בגיל כל כך קטן," אומרת ליסה, האם המאמצת בהתרגשות. "כשקבלתי אותך, כבר היתה לך אישיות."
"כן," אומר בן זוגה של ליסה. "כבר היית מקולקלת" ופורץ בצחוק.
לצפיה בסרט באתר פילמדי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה