רב, שהוא גם תסריטאי ובמאי, עושה סרט על רב אחר.
אין שום דבר רע בסרטי דיוקן, אבל ציפתה לי הפתעה כאשר צפיתי בו לראשונה והסתבר שמעבר לעיון בהגותו של הרב שג"ר (כינוי חצי הומוריסטי, כפי שמתגלה בסרט), נחשפים באומץ רב רבדים נוספים, של דיון במנהיגות, בהורות ובצילה המאיים והרודף של מלחמה, על זיכרונותיה הקשים ופלישתה חסרת הרחמים לחיים האזרחיים.
הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) נפטר בגיל צעיר יחסית מסרטן הלבלב. הוא הספיק להעמיד דורות של תלמידים מעריצים, בין השאר בגלל שהיה בין הראשונים לשלב מרכיבים של פוסט-מודרניזם בהגות יהודית. על פניו, זהו דבר שנחשב למסוכן, שכן הוא מעודד לכאורה הטלת ספק גם במה שמונח ככזה שאין לערער עליו - מרכיב יסודי בכל דת שהיא.
אבל הרב שג"ר סבר שהיהדות צריכה ויכולה להתמודד עם האתגרים המחשבתיים האלה. הוא קומם עליו רבנים מסוימים אבל בה בעת קנה לו חסידים, בדיוק בשל כך.
זהו רובד אחד.
אבל החייל השריונר שמעון גרשון גם נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. חבריו לטנק, שהיו גם חבריו לישיבה (כלומר, אנשים שחי איתם יום יום) נהרגו במקום במהלך הקרב והוא היחידי ששרד. הפציעה והנסיבות שלה הותירו את חותמם באיש, שכנראה היה מופנם ומסוגר גם קודם לכן.
במאי הסרט, מדרכי ורדי, תלמידו ורב מכהן בעצמו, יוצא למסע בעקבות רבו. כאמור, זהו אינו מסע רק בעקבות ההגות, אלא ניסיון להבין את המרחק שהרב שג"ר שמר מורדי ומתלמידים אחרים שלו, מרחק שהותיר אותם מתוסכלים.
ובאמת, איך אפשר לצפות לקרבה מאדם המאמין כי אופטימיות היא כניעה ובריחה מהחיים?
אבל מסתבר שהתלמידים/בנים אינם היחידים לחוש את התסכול הזה: גם שולמית, בתו של הרב שג"ר הרגישה חוויה דומה של אב מרוחק וכיום היא אף מחברת עובדת דוקטורט על בנים של רבנים. משפטים כמו "לתלמידים שלי אבא שלי יותר קל להיות איתו מאשר לי" חוזרים בסרט אצל המרואיינים של שולמית לתזה שלה ומעוררים אצלה הזדהות. גם הבמאי, ורדי, כאמור רב בעצמו, נדרש לחשבון נפש כזה מול ילדיו ומול עצמו בהקשר זה. זהו המקום אגב בו הסרט מתכתב עם הסרט בת הרב של רחלי וסרמן, העוסק בחווית הגדילה לאב, שהוא לא רק סמכות הלכתית, אלא מורה דרך ומנהיג לקבוצות גדולות של אנשים, מה שעשוי להיות מקור גאווה לבן או בת של אותו רב, אבל עלול גם להיות מקור למועקה, ריחוק ומרד מצידם.
לצפיה בסרט בפילמדי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה